א

ו חשון

22.10

השיעור הראשון

מבוא. מושג המיסטיקה

1. צבי וורבלובסקי מאמר 'מיסטיקה', האנציקלופדיה העברית

2. גרשם שלום, מאמר 'קבלה', האנציקלופדיה העברית 

ציטוט מתחילת המאמר:

הגדרה:  הקבלה היא מיסטיקה, אך גם אסוטריקה ותאוסופיה. אם נצמצם את המושג מיסטיקה לשאיפת התאחדות בלתי־אמצעית של האדם עם אלהים, מתוך ביטול ישותו הפרטית, אזי יכללו בו רק תופעות מועטות בקבלה, שכן רק מקובלים מועטים שאפו למטרה זו או ניסחוה בבירור. אכן, הקבלה למיסטיקה תיחשב בדרישתה להכרת ה׳ והבריאה, שיסודותיה עוברים אל מעבר לתחום השכל — אף שרק לעתים רחוקות דחתה הקבלה תחום זה במפורש. ההשגה היא בדרך ההתבוננות וההארה המופיעה בקבלה, לעתים קרובות, כמסירת התגלות קדומה של גופי תורה וענייני דת. הק׳ רחוקה מתפיסה שכלתנית של הדת, אפילו אצל נציגיה שסברו כי עקרונית ניתנים ענייניה לחדירה רציונאלית. לאחדים מהם נעשה השכל עצמו לעניין מיסטי. בקבלה מודגשת ההתאמה הפרדוכסאלית של האינטואיציה והמסורת, והקשר הזה עם קטגוריה היסטורית (הנרמז בעצם המונח ק׳) מורה על הבדלים יסודיים בינה לבין המיסטיקה ככלל, המנוכרת יותר לתחום ההיסטוריה. לעומת־זאת שואבת הק׳, ככל מיסטיקה, מהנסיון הכפול של הטרנסצנדנציה של האל מזה, ו״שקיפותו״ במציאות הדתית מזה, המתבהרת בצורה הטהורה ביותר בירידת האדם לנבכי עצמו; נסיון כפול זה הוא הקובע את התחום החיוני של המיסטיקה. כן יש לקבלה יסודות משותפים וקשרים היסטוריים עם המיסטיקה היוונית והנוצרית.

היסוד התאוסופי בקבלה מבקש לגלות את ״מסתרי החיים״ הגנוזים של האל, ואת יחסם לחיי־הבריאה ולאדם. ספקולאציות אלו תופסות מקום נרחב בקבלה, לעתים תוך קשר רופף לתחום המיסטי ותלות רבה ביסוד הדרשני, המגיע, לפעמים, עד כדי פלפול קבלי.

מבחינה פורמאלית התגבשה הק׳, במידה רבה, כ״חכמה נסתרת״ (ח״ן), כשהמיסטיקה והאסוטריקה משמשות בה בערבוביה. המיסטיקה היא ידיעה, שלפי מהותה ניתן להביעה בסמלים בלבד, ואילו האסוטריקה היא ידיעה שאפשר, אך אין רשאים (או רוצים), לגלותה. הוגבלו גילם ומספרם של הנכנסים־בסוד והוגדרו המידות המוסריות הנדרשות מהם. לעתים קרובות לא נשמרו הגבלות אלו, הגם שמקובלים רבים מחו על כך. גרמו לכך בעיקר הדפסת ספרי קבלה והשפעתה בחוגים רחבים — ובכל־זאת נשמרו ההגבלות בתחומים כגון חכמת־הצירוף והק׳ המעשית.

החוויה המיסטית והתאחדות המיסטית (unio mystica)

ויליאם ג'יימס (William James) (1842 – 1910), פסיכולוג ופילוסוף, ממייסדי חקר פסיכולוגי של הדת.

הגדרת החוויה המיסטית מתוך ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, מחקר בטבע האדם, ירושלים תשכ"ט, עמ' 250-251

פלוטינוס 205-270, מייסד האסכולה הניאופלטונית. פרק על האקסטזה והחוויה המיסטית, חתימת ספרו הגדול 'אנאדות'.

ב

יג חשון

29.10

מיסטיקה ומיתוס

הגדרת המיסטיקה כשלב בהתפתחות הדתית מתוך Gershom G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism. עמודים רלבנטיים מתוך הספר אפשר לראות כאן. עסקנו בקטע שמופיע בעמ' 7-10. התרגום העברי שנקרא בכיתה מופיע כאן. נעסוק בניגוד בין המיתוס לבין דת ההתגלות. ניסוחיו של שלום מושפעים מהרמן כהן ומחוקרי המקרא כמו יחזקאל קויפמן.

יחזקאל קופימן העמיד את המיתוס על כפיפות האל כלפי ההויה העל-אלוהית אי-פרסונאלית – כוחות טבע, מחזור הביולוגי (לידה, חיי משפחה, הזדקנות, מוות) כוחות המאגיה וכדומה. ואילו את האמונה הישראלית הוא העמיד על שלילת המיתוס.

האידיאה היסודית של האמונה הישראלית היא הפכה המוחלט של האידיאה האלילית השרשית. מהותה של האלילות היא האידיאה, שהאלהות קבועה במסגרת הויה על־אלהית. מהות האמונה הישראלית היא האידיאה, שאין הויה על־אלהית, ואין חוק וגורל על־אלהיים. האלהות עליונה על כל, רצונה שולט בכל שלטון ללא גבול וצמצום. בינה ובין ההויה אין קשר טבעי (או טבעי־מגי). אין האלהות תלויה בחוקים נצחיים וכחות על-אלהיים הקובעים את גורלה במערכת היש. אין בשלטונו ובפעולת רצונו של האל כל צמצום מיתולוגי-מגי. או, בקצור: אלהי האמונה הישראלית הוא לא־מיתולוגי. אצל שום עם ושבט על פני כל האדמה, למקצה השמים ועד קצה השמים, אין אנו מוצאים אידיאה דתית כזאת. באידיאה זו מתבטא אפיה המיוחד של האמונה הישראלית, היא המפלה הפליה יסודית בינה ובין האלילות (תולדות האמונה הישראלית, כרך ב', האידיאה היסודית של האמונה הישראלית, עמ' 418).

ג

כ חשון

5.11

מיסטיקה במקרא

האם בכל זאת, למרות טענתו של גרשם שלום, יש מיסטיקה במקרא?

דיון בהיבטים מיסטיים של הספרות המקראית

כהונה: מפגש עם האל במקום הקודש; מקדש ארצי ומקדש שמימי. משמעות המיסטית של הריטואל.

נבואה בין שמיעה וראיה.

חכמה: קבלת הידע האלוהי.

מוטיבים מיסטיים בתפילה מקראית (תהילים וכדומה).

ז'אנרים וזרמים מקראיים	הפן הלא-מיסטי	הפן המיסטי
כהונה	ריטואל, הלכה	נוכחות והופעת האל במקדש, מפגש בקדש הקדשים
נבואה	העברת המסרים אל העם, הדרכה ותוכחה	ראיית האל פנים אל פנים, ראיית המרכבה, חוויה אקסטטית
חכמה	מוסר, חכמת-חיים	ידיעת סודות האל בבריאת, החכמה ההיפוסטטית
תפילה	שבח, תחינה, הודיה	כמיהה לקרבות האל, תיאור חוויה של קרבת האל

# היבט המיסטי של הכהונה: צלם אלהים במסורת הכהנית קטעי קריאה

# הקשר בין מושג ה'צלם' לבין ההיבט המיסטי של הכהונה. למי שרוצה לעיין בטיעון שלי אני מציע לקרא את העמוד zelem.htm.

#מעמד הטקסט המקודש במיסטיקה: בין מדרש להתגלות חדשה.

# -דברים שלא נידונה בהרצאות

שיעור ד 

יום שני 12.11.12

כז חשון תשע"ב

הספרות האפוקליפטית

ספרות החיצונית וספרות האפוקליפטית

ספרות אפוקליפטית

קאנון - אוסף מוסמך של כתבי קודש, מקובל על בני דת מסוימת (או פלג דתי מסוים).

תנ"ך – קנון של יהדות ארצישראלית – כ"ד ספרים

תרגום השבעים (לטינית Septuaginta):

דתניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת (תלמוד בבלי, מסכת מגילה ט ע"א).

למרות שהסיפור מתייחס תרגום של תורה, מקובל לקרוא בשם 'תרגום השבעים' את כל הקנון המקראי של היהדות ההלניסטית. קנון זה כולל כ"ד ספרים, של הקאנון העברי ובנוסף להם בן-סירא, עזרא החיצוני, חזון עזרא, טוביה, יהודית, חכמת שלמה, ספרי ברוך, איגרת ירמיה, תוספות לאסתר, תוספות לדניאל, תפילת מנשה, ספרי המקבים, תהילים, מזמור קנ"א, מזמרי שלמה.

אפוקריפה, Apocrypha – (יוונית  ἀπόκρυφος – גנוז, צפון, לשון רבים ἀπόκρυφα גנוזים) (ספרים) גנוזים, חיצונים. כמונח טכני, אפוקריפה הם ספרים שכלולים בתרגום השבעים, אך לא בכ"ד ספרים של תנ"ך. ראו מאמרבויקיפדיה האנגלית (המאמר בויקיפדיה העברית חלש מאד), מאמר אחר באתר 'דעת'. באנגלית (במיוחד אצל קתולים) נפוץ מונח נוסף לאותם הספרים Deuterocanonical books  – ספרים של קאנון-משנה.

פסוידואפיגרפה (פסבדואפיגרפה), הספרים הפסוידואפיגרפיים (מיוונית ψευδής, pseudēs – שקרי וἐπιγραφή, epigraphē  – כותר, כתובת על הכריכה) – ספרים שמיוחסים למחברים שאליבא דאמת לא חיברו אותם. נהוג לכנות בשם זה ספרים שלא נכנסים לקטגוריה של אפוקריפים, דהיינו שלא כלולים בתרגום השבעים אך בכל זאת יש להם קרבה מסיומת לספרים קאנוניים ואפוקריפיים – מבחינת הזמן (מתקופת הבית השני עד למאות ראשונות לאחר החורבן), נושאים, סגנון וכו'. קורפוס זה לעולם לא הוגדר באופן חד-משמעי. קבצי פסבדואפיגרפה כולל בין השאר:

ספרי חנוך – חנוך האתיופי (=חנוך א), חנוך הסלאבי (=ספר רזי חנוך, חנוך ב'), חנוך העברי (=חנוך ג, מסכת היכלות); צוואות השבטים; עליות משה; עליית ישעיה; חזיונות הסיבילות; היובלות; איגרת אריסטיאס, תפילת אסנת (=יוסף ואסנת), ספרי אדם וחוה; חזון אברהם; צוואת אברהם; צוואת איוב.

אפוקליפסה, ספרות אפוקליפטית, אפוקליפטיקה. יוונית Ἀποκάλυψις Apokálypsis התגלות. ז'אנר (סוגה), אליו משתייכים כמה מספר אפוקריפה ופסבדואפיגרפה (וגם מקצת פרקים מקראיים, כגון פרקים אחרונים של דניאל). הגדרת האפוקליפטיקה הייתה נושא לדיונים רבים.  חוקרים רבים מקבלים הגדרה זו של ג'ון ג'וזף קולינז:

An apocalypse is a genre of revelatory literature with a narrative framework in which a revelation is mediated by an otherworldly being to a human recipient, disclosing a transcendent reality which is both temporal, insofar as it envisages eschatological salvation, and spatial, insofar as it involves another, supernatural world.

אפוקליפסה היא סוגה של תיאורי התגלות בעלי מסגרת סיפורית, כאשר ההתגלות, הנמסרת על ידי המתווך שלא-מן-העולם-הזה למקבל האנושי, חושפת את ההוויה הטרנסצנדנטית, שיש לה גם מימד זמני, הנחשף בחזון הגאולה של אחרית ימים וגם מימד מרחבי, הנחשף ביצירת מגע עם עולם אחר, על-טבעי.

אסכטולוגי – שייך לאחרית ימים, אסכטולוגיה – תורת אחרית הימים, אסכטון – אחרית, קץ הימים, מיווניתἔσχατος, eschatos – אחרון.

ספר מבוא בעברית לעניינים האלה– "הספרות האפוקליפטית בימי הבית השני" שכתב כנה ורמן (האונ' המשודרת). ניתן לקרוא את הספר כאן.

שיעור ה 

ה  כסלו

19.11

מסורת החנוכית:

ספר חנוך האתיאופי=חנוך א'. נכתב בארמית, תורגם ליוונית וממנו לגעז – האתיופית העתיקה. רק התרגום האחרון שרד בשלימותו (כאן עמוד ראשון של הטקסט האתיופי, מהדורת צ'רלס). במצרים נמצאו חלקים מן התרגום היווני, בקומראן נמצאו קטעים מן המקור הארמי, שחלקן מתוארך לראשית המאה השנייה לפנה"ס.

חנוך א' הוא ספר גדול, המכיל 108 פרקים לפי החלוקה המקובלת. הספר נחלק לחמישה חלקים שנקראים גם כן ספרים (בדומה לתורה ותהילים), ולכן מדברים על חומש החנוכי. שמות החלקים:

ספר העירים (השומרים), פרקים 1-36

ספר המשלים, פרקים 37-71

ספר מאורות השמים, פרקים 72-82

ספר החזיונות, פרקים 83-90

אגרת חנוך, פרקים 91-108

ספר חנוך הסלאבי=ספר רזי חנוך=חנוך ב'. שרד רק בסלאבית. לאחרונה נמצאו קטעים מחיבור זה בקופטית – שפתם של הכנסייה הנוצרית של מצרים. הספר נכתב כנראה במאה ראשונה לספירה בארמית או עברית, תורגם ליוונית וממנה בסביבות שנת 1000 - לסלאבית.

ספר חנוך העברי=חנוך ג'=ספר היכלות נערך בתקופת הגאונים (מאות ז-ט) בבבל (יש רמזים לאסלאם), אך יש בו גם חומר ארצישראלי קדום. בניגוד לשני הספרים הקודמים, ספר זה השתמר במסורות היהודית (ורק בה), נכתב בעברית ונשמר בשפה זו, מכאן שמו.

תרגום העברי המלא של ספרי חנוך א' וב':

ספר חנוך האתיופי, תר' א' כהנא וי' פייטלוביץ (מתוך אברהם כהנא, הספרים החיצונים)

ספר חנוך הסלאבי, תר' א' כהנא (מתוך אברהם כהנא, הספרים החיצונים)

חנוך א' וחנוך ב', מהדורת א"ש הרטום.

ראו עוד: יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, האם משה מת?

דברנו על חנוך בן ירד ועל חטא בני האלהים עם בנות האדם. בספר בראשית שני עניינים הללו סמוכים (ה:כא-כד; ו:א-ד), אך לא קשורים זה לזה (את פירושו של מ"ד קסוטו שהוזכר בשיעור ניתן לראות כאן: משה דוד א' קאסוטו, מעשה בני האלהים ובנות האדם). ספר חנוך מקשר בין שני העניינים בקשר הדוק.

קראנו קטע ממדרש בראשית רבה שיש בו פולמוס אנטי-חנוכי. באמרה אחרת ניתן לראות את הפולמוס האנטי-נוצרי ואת הפולמוס האנטי-חנוכי כרוכים יחד:

אמר רבי אבהו אם יאמר לך אדם אל אני מכזב הוא בן אדם אני סופו לתהות [כלומר, תיטרף דעתו, כמו 'תוהו ובהו', השוו 'היה ר"ש בן זומא יושב ותוהא', בראשית רבה ב ד] בו שאני עולה לשמים ההוא אמר ולא יקימנה (ירושלמי תענית ט ע"א) [זה מדרש לדברי בלעם: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" - במדבר כג:יט]

את התרגומים הארמיים השונים לפסק בר' ה:כד, המדגימים את חילוקי דעות לגבי הסתלקותו של חנוך ניתן לראות בקישור זה או באתר המילון הארמי המקיף.

חנוך א, ספר המשלים. 'בן אדם' בספרים המשלים. טרנספורמציה חנוך ל'בן אדם'.

קטעים מספר המשלים (חנוך א', פרקים 46-48, 69-71)

ספר זה, שני מתוך החומש החנוכי, שונה מחלקים אחרים של ספר חנוך מכמה בחינות. בקומראן לא נמצאו שרידי ספר המשלים, מה שרומז על איחורו היחסי. [למרות זאת, גם בס' חנוך שבקומראן היה חמשה חלקים ואת מקומו של ספר המשלים תפס, לדעת ג'וזף מיליק, ספר הענקים]. בספר הזה האל מכונה בכינויים יחודיים 'ראש כל הימים' (מקביל ל'עתיק יומין' של ספר דניאל) ו'אדון הרוחות', אך התפיסה החשובה ביותר שייחודית לספר הזה היא דמות של 'בן אדם', יישות עליונה, העומדת לצד האל. 'בן אדם' קשור בראשית בריאה ובאחריתה: הוא היה לפי שמש וירח והוא יהיה מלאך, שופט וגואל של אחרית הימים. הוא עומד מעל כל המלאכים ובעצם יש לו כמה וכמה תארים שכרגיל מיוחסים רק לאל עצמו. השאלה אם דמות זו על השפיע על התהוות הנצרות היא סוגייה סבוכה מאד, שעוסקים בה כבר יותר ממאה שנה. בשפות ארופאיות יש ספרות עצומה על הנושא, ואילו בעברית נכתב מעט מאד, ראו מה שכתב דוד פלוסר.

ואולי בדבריו של ר' אבהו שהובאו לעיל יש פולמוס נגד תפיסה זו של 'בן אדם': אמר רבי אבהו אם יאמר לך אדם אל אני מכזב הוא בן אדם אני סופו לתהות... 

מה שחשוב במיוחד לתולדות המיסטיקה היהודית הוא מה שמתואר באפילוג של ספר המשלים (פרק 71). ככל הנראה מסופר כאן על הפיכתו של חנוך ל'בן אדם'. בסיומו של המסע המיסטי, חנוך חווה חוויה טרנספורמטיבית 'ואפל על פני וכל גופי נמס וכל־רוחי נהפכה' (71:11). מתחולל בן שינוי מהותי, הוא חדל להיות בן אנוש להופך למלאך או אף ליישות עליונה יותר. מיד אחרי זה האל נגלה אליו ומכריז: "אתה, אתה הוא בן־האדם אשר הולד לצדק, וצדק ישכן עליך וצדק ראש הימים לא יעזבך". פירוש הדבר שחנוך הפך ל'בן אדם', לאותו יישות עליונה שהוא הכיר כבר לפני כן בתור יישות עליונה שהייתה קיימת מלפני בריאת העולם ושנבדלת בבירור ממנו. ולמרות כל זה הוא, יצור אנושי שנולד לירד הפך לאותה דמות קדמונית ועליונה. רעיון זה נראה פרדוקסאלי, ונעשה הרבה ניסיונות לפרש את דברי ספר חנוך בצורה אחרת. אך נראה שיש לנו עסק עם רעיון הטרנספורמציה המיסטית שאופייני למסורת חנוכית. בחנוך ב', פרק כ"ב מתארת טרנספורמציה שחל חנוך למלאך ברגע שהוא נמשח בשמן עליון (ראו בסוף העמוד השלישי של הטקסט שהובא לעיל). דרך אגב, הואיל הטרנספורמציה של חנוך קשורה כאן במשיחה, אפשר לקרוא לו 'משיח' במובן הטכני המדויק של המילה. גם בספר חנוך העברי מסופר על טרנספורמציה של חנוך למלאך העליון מטטרון ונדבר על כך כשנדון בספר הזה.

# מפגש עם האל בקדש הקדשים: רבי ישמעאל כהן הגדול ושמעון הצדיק. קטעים מן הגמרא, המדרש, פילון ופלביוס, ראו גם כאן.

# -דברים שלא נידונה בהרצאה

שיעור ו

יב כסלו

26.11

מעשה בראשית ומעשה מרכבה

קטעים מתוך מסכת חגיגה.

קישורים נוספים:

תוספתא חגיגה פרק ב', מהדורת ש' ליברמן עם הפירוש שלו

תלמוד בבלי, חגיגה יא ע"ב-טז ע"א, מהדורת שטיינזלץ

א' א' אורבך, פמליא של מעלה, מתוך: חז"ל, פרקי אמונות ודעות, עמ' 115-160

משנה מסכת חגיגה פרק ב

אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:

בין השאר נשאלת השאלה בשתי שאלות: מה הם עריות? לפי הגמרא הכוונה להלכות הנוגעות ליחסי מין אסורים (ויקרא יח, כ). אך יש שמציעם פרשנות אחרת, כרמז ל'זיווג קדוש'. ויש לציין שהסופר הנוצרי הגדול אוריגנס (185?- 254 לסה״נ) בהקדמת פירושו לשיר-השירים אומר:

׳יש אומרים שמנהג היהודים הוא לאסור על כל מי שלא הגיע לגיל מבוגר ליטול ספר זה [כלומר, שיר השירים] לידיו. ולא זו בלבד, אלא שמוריהם ורבניהם מלמדים את התינוקות את כל ספרי המקרא והתורות שבעל־פה. אך מונעים מהם ארבעה טקסטים, שאותם דוחים לסוף הלימוד. ואלה הם: התחלת ספר בראשית, שבו מתוארת בריאת העולם; התחלת נבואתו של יחזקאל, שבה נדונים הכרובים [כלומר תורת מלאכי מעלה]; סופה [של נבואת יחזקאל] המכיל את תיאור בית המקדש לעתיד לבוא, וספר שיד השירים הזה׳ (ראו עמ' 166-167 בתוך: גרשום שלום, 'שעיור קומה – הדמות המיסטית של האלוהות', פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, 153-186).

ראו עוד רחל אליאור, המקדש והמרכבה, עמ' 166 ואילך.

בעוד בעניין שיר השירים במיסטיקה היהודית וזיווג הקודש.

שאול ליברמן, משנת שיר השירים, [נספח לספרGershom Scholem, Jewish Gnosticism. Merkabah [Mysticism, and Talmudic Tradition

Moshe Weinfeld, ‘Feminine Features in the Imagery of God in Israel; the Sacred Marriage and the Sacred Tree,’  Vetus Testamentum 46 (1996) 515-529. אותו מאמר בעברית: משה וינפלד, 'יסודות נקביים בתיאורי האלהות הישראלית: הזיווג הקדוש והעץ המקודש,' בית מקרא, 40 (תשנה), עמ' 348-358

מאמר חשוב של משה אידל בנושא זה, הנוסח המלא בצרפתית: Moshe Idel. Metaphores et Pratiques Sexuelles dans la Cabale.

נוסח מקוצר של אותו מאמר בעברית.

האם המשנה מגבילה את מספר הלומדים מלמעלה או מלמטה? לפי תוספתא ההגבלה היא מלמעלה: "אין דורשין בעריות בשלשה אבל דורשין בשנים [ולא] במעשה בראשית בשנים אבל דורשין ביחיד ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם מבין מדעתו זו גם דעתו" (תוספתא, ראש פ"ב)

כן הוא גם בגמרא: "ולא במעשה בראשית בשנים": מנא הני מילי? – דתנו רבנן 'כי שאל נא לימים ראשונים' – יחיד שואל ואין שנים שואלין (חגיגה, יא ע"ב)

אך ישנה מסורת שאכן מגבילה את מספר הלומדים מלמטה, כמו לדוגמא הקטע הזה מפירוש ר' יהודה בר ברזילי הברצלוני לספר יצירה:

מצינו בנוסחא דראשונים הכי: וכשנולד אברהם אבינו אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה : רבונו של עולם אוהב יש לך בעולם ותכסה ממנו כלום? מיד אמ' הקב"ה: המכסה אני מאברהם? ונמלך בתורה ואמר לה: בתי בואי ונשיאך לאברהם אוהבי. אמרה לפניו : לאו עד שיבא ענו וישא ענוה. מיד נמלך הקב"ה בספר יצירה, ואמר כן, ומסרו לאברהם, והיה יושב יחיד ומעיין בו, ולא היה יכול להבין בו כלום עד שיצתה בת קול ואמרה לו : "כלום אתה מבקש להשוות את עצמך אלי? אני אחד ובראתי ספר יצירה וחקרתי ועשיתי כל מה שכתוב בו ואתה לא תוכל להבין בו יחיד. קרב לעצמך חבר והביטו בו שניכם ותבינו בו". מיד הלך אברהם לשם רבו, וישב עמו שלוש  שנים, והביטוהו וידעו לצור את העולם. ועד עכשיו אין לך אדם שיבין בו יחיד אלא שני חכמים, ולא יבינוהו עד שלוש שנים, וכשיבינוהו יוכלו לעשות כל מה שלבם חפץ.

שיעור ז

יט כסלו

3.12

ארבעה שנכנסו לפרדס וחטאו של אלישע בן אבויה

קטעים לקריאה בכיתה

סעיף 396 מסינופסיס המדבר על מטטרון

קטע מקביל מגניזת אוקספורד (צילום הדף, 11 מגבייט).

לקריאה נוספת:

יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, עמ' 1-50

יונה פרנקל, מעשה מרכבה ומלאכים, סיפור האגדה - אחדות של תוכן וצורה, עמ' 317-345

Alon Goshen Gottstein, ‘Four Entered Paradise Revisited’, HTR 88 (1995), pp. 69-133

Christopher Morray-Jones, Four Who Entered Pardes

מטטרון ומלאך ששם-יי בקרבו

מלאך-יי ופני-יי

בבלי, סנהדרין לח ע"ב (עין יעקב)

אָמַר רַבִּי נַחְמָן, הַאי מַאן, דְּיָדַע לְאַהֲדוּרֵי לְמִינֵי, כְּרַב אִידִית - לִיהֲדַר, וְאִי לָא - לָא לִיהֲדַר. אָמַר הַהוּא מִינָא לְרַב אִידִית, כְּתִיב, (שמות כד) "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר, עֲלֵה אֶל ה'", "עֲלֵה אֵלַי" מִיבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר לֵיהּ, זֶהוּ מְטַטְרוֹן, שֶׁשְּׁמוֹ כְּשֵׁם רַבּוֹ, דִּכְתִיב, (שם כג) "כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ", אִי הָכִי נִיפְלְחוּ לֵיהּ? כְּתִיב, (שם) "אַל תַּמֵּר בּוֹ" - אַל תְּמִירֵנִי בּוֹ. אִם כֵּן, "לֹא יִשָּא לְפִשְׁעֲכֶם" לָמָּה לִי? אָמַר לוֹ, הֵימָנוּתָא (דידן) [בְּיָדָן], דַּאֲפִלּוּ בְּפַרְוַנְקָא נַמִי לָא קַבִּילְנֵיהּ, דִּכְתִיב, (שמות לג) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים" וְגוֹ'.

פירוש ר"ע שטיינזלץ

רב נחמן: האי מאן דידע לאהדורי למינים כרב אידית ליהדר ואי לא — לא ליהדר [מי שיודע לענות למינים כרב אידית שיענה, ואם לא — לא יענה]. ודוגמה לדברי רב אירית, אמר ההוא מינא [אמר מין אחד] לרב אידית: נאמר "ואל משה אמר עלה אל ה׳״(שמות כה א) ״עלה אלי״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אמר לו ה' שבפסוק זה זהו המלאך מטטרון (רמב"ן) ששמו כשם רבו (ה', שדי) דכתיב [שנאמר] ״הנה אנכי שלה מלאך לפניך... השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו בי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו״ (שמ' בג, כ-כב) אמר לו המין: אי הכי ניפלחו ליה [אם כך – שיעבודו אותו] כמו את ה'! אמר לו רב אידית נאמר ״אל תמר בו״ כוונתו: אל תמירני (תחליפני) בו. אמר לו המין: אם כן, מה שנאמר ״לא ישא לפשעכם" למה לי?  והלא אין בכוחו לעשות כן! אמר לו רב אידית: הימנותא בידן [אמונה היא בידינו] דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה [שאפילו כסייר ההולך לפנינו לא קבלנוהו], שנאמר ״ויאמר אליו אם אין פניו הולכים אל תעלנו מזה (שמ' לג, טו) שאם ה׳ לא ילך עם ישראל אינם רוצים בשום שליח ומלאך

מלאך הפנים ומלאך ששם האל בקרבו.

מלאכים כמתווכים בין האל לבין בני אדם תופסים מקום חשוב בצורות אחדות של המיסטיקה היהודית, לדוגמא בספרות אפוקליפטית בספרות ההיכלות ואילו בצורות אחרות מעמדם שולי, כמו ברוב השיטות הקבליות. לקישורים רבים בענייני המלאכים ראו אתר הקורס שלי על תורת המלאכים.

מלאכים מופיעים בתיאורים מקראיים של התגלות האל, כמו חיות (הקודש) בחזון יחזקאל, שרפים בחזון ישעיהו, מלאך-ה' בהתגלות ראשונה למשה (שמות ג). לפעמים מלאכים מופיעים בצד האל, מובחנים ממנו היטב, אך לפעמים התגלות המלאך מתמזגת עם התגלות האל, כך שקשה להפריד ביניהם (לדוגמא בראשית טז:יא-יג; לא:יא-יג, לב:לא, מח:טז; שמות ג:ב-ד; שופטים ב:א-ד). פרשנים הציעו הסברים רבים ושונים לתופעה זו. לתולדות המיסטיקה היהודית חשובה במיוחד הדעה שקיים מלאך עליון שאינו סתם אחד מן היצורים השמימיים אלא התפשטות והתגלמות של הכוח האלוהי, של הנוכחות האלוהית. מלאך כזה הוא דמות נראית של האל הבלתי-נראה, הופעת מלאך כזה היא למעשה הופעת האל. מקובלים מזהים את המלאך הזה כ'שכינה' או כספירת המלכות (ראו פירוש הרמב"ן לבר' לא:יג, שמ' ג:ב, כג:כ). מלאך הזה מתואר כהתגלמות שם-יי: 

ספר שמות פרק כג

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ:

תיאור נוסף של אותו מלאך הוא מלאך פנים, מלאך-פני-יי:

ספר ישעיה פרק סג

(ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: (ט) בְּכָל צָרָתָם לֹא {לוֹ} צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם:

בעולם האנושי שם ופנים משמשים לזיהוי של בן אדם. שמו ופניו של אדם הם בבחינת אמצעי התקשות בינו לבין לחברו. בדומה לזה שם-יי ופני-יי הם מושגים המתארים את הקשר והתקשורת בין האל לבין האדם. המלאך שמגלם את הבחינות הללו אינו ישות בפני עצמה, אלא דמות האל המתגלה לבני אדם.

לעניין סכנה שבאמירת "מים מים" שנזכרת בגמרא, הנה אחת הגרסאות המקבילות מספרות היכלות:

ואראה כעין חשמל היה נזקק ועומד ובורר ביורדי מרכבה בין שראוי לירד למרכבה, ואם היה ראוי לירד למרכבה כיון שאומרים לו היכנס ואינו נכנס וחוזרין ואומרין לו היכנס ומיד נכנס היה משבחין אותו לומר בודאי זה מיורדי מרכבה, אבל אם אינו ראוי לירד למרכבה כיון שאומרים לו אל תכנס והוא נכנס מיד מטילין עליו מגזרי ברזל, מפני ששומרי פתח היכל הששי מטילין ומשליכין עליו אלף אלפים גלי מים ואין שם אפילו טיפה אחת, ואם אמר מים הללו מה טיבן? מיד רצין אחריו כסקילה, אומרים לו ריקה שמא מזרעו של מנשקי עגל אתה ואין אתה ראוי לראות במלך וכסאו, אם כן הוא בת קול יוצאה מערבות רקיע לומר יפה אמרתם מזרעו של מנשקי עגל הוא ואינו ראוי לראות במלך וכסאו, לא זז משם עד שמטילין בו אלף אלפים מגזרי ברזל. (אייזנשטיין, אוצר המדרשים, היכלות עמוד 120)

ראו David J. Halperin, The Faces of the Chariot: Early Jewish Responses to Ezekiel’s Vision, Tübingen 1988, pp. 194-249. ספר שמוקדש כולו לנושא זה (!):C.R.A Morray-Jones, A Transparent Illusion: the Dangerous Vision of Water in Hekhalot Mysticism. A Source-Critical and Tradition-Historical Inquiry, Leiden  2002

שאלת מעמדו של מטטרון; משמעות הביטוי 'קיצוץ בנטיעות'.

הנחה רווחת היא שחטאו של אחר הנרמז בביטוי 'קיצוץ בנטיעות' היה בכך שהשווה את מטטרון לאלוהים והעלה את הנברא לדרגת הבורא. לעומת זאת קיימת תפיסה אחרת, שהחזיקו בה המקובלים וכנראה גם מיסטיקאים מוקדמים יותר, שקיצץ בנטיעות שהואשם בה אלישע לא היה בכך שהעלה את מטטרון לדרגה האלוהית, אלא בכך שהפריד את  מטטרון מן האל, שטען שיש שתי רשויות בשעה שרשות האל ורשות מטטרון חד הן. באופן כזה הסיפור נקרא כאזהרה מפני הסקת מסקנות דואליסטיות או פוליתאיסטיות מתפיסת הפלירומה. דווקא לפי קריאה זו נתפרש היטב הביטוי קיצץ בנטיעות – כהפרדה וקטיעה של אחדות אורגנית הנמשלת לאילן חי.

לדעת חוקרים אחדים, כולל גרשם שלום, אלישע היא נמשך אחרי גנוסטיציזם ואמרה 'שתי רשויות הן" מהוה לביטוי לתפיסה גנוסטית, המבדילה בין האל העליון הטוב לבין המלאך (או האל המשני) הרע, שברא את העולם הגשמי (מכאן כינויו 'דמיאורגוס', יוונית 'יוצר')  השולט בעלום הזה. לפי הלך מחשבה זו אלישע תפס את מטטרון כ'דמיאורגוס' הגונסטי.

על התעניינות של גרשום שלום בגנוסטיציזם ועל ניסיונותיו לקשור בין גנוסיס לבין הקבלה ראו

משה אידל, 'זרזים חתרניים : גנוסטיות ומשיחיות בהשקפת שלום על המיסטיקה היהודית', זמנים 61 (1998) 64-76

יוסף דן, 'דואליזם קבלי ודואליזם גנוסטי', דעת 19 (תשמז) 5-16

יותם חותם, גנוסיס מודרני וציונות: משבר התרבות, פילוסופית החיים והגות לאומית יהודית, ירושלים תשס"ז

גנוסטיציזם, מאמר מתוך האנציקלופדיה העברית, מאת דוד פלוסר

שיעור ח

יט כסלו

3.12

נקרא קטעים מתוך פרקים ראשונים של ספר חנוך ג' – סיפור עלייתו של חנוך והפיכתו למלאך מטטרון. בסוף העמוד השני מובא קטע מספר שבחי הבעש"ט שבו מופיע תיאור מלא עניין של פרקטיקה מיסטית הקשורה בספר חנוך.

(הטקסט המלא נמצא במהדורת אודברג ״חנוך השלישי או ס׳ חנוך העברי״ וכן בתוך מהדורה סינופטית של ספרות ההיכלות מאת פטר שפר וחבר עוזריו

משה אידל, 'חנוך הוא מטטרון', דברי הכנס הבינלאומי הראשון לתולדות המיסטיקה היהודית. המיסטיקה היהודית הקדומה, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל כרך ו(א-ב) ירושלים תשמז, עמ' 151-170

ספרות ההיכלות:

אחד הנושאים המרכזיים בספרות זו – פרקטיקה מיסטית של  'ירידה למרכבה'

הרבה הסברים נאמרו על אודות הביטוי הזה:

על פי הביטוי 'יורדי הים' (תה' קז כז). דויד הלפרין מקשר זה עם חוויה מסוכנת של מפגש עם המים בעולמות עליונים, שמהווה מעין מבחן לאדם המבקש לראות את המרכבה.

יוסף דן מקשר את הביטוי לפסוק משיר השירים 'אל גנת אגוז ירדתי',

גרשם שלום קישר מונח זה לביטוי 'יורד לפני התיבה', המציין את שליח ציבור, מי שמוביל את התפילה הציבורית. גם בפרקטיקה של ירידת המרכבה הצד הליטורגי תופס מקום חשוב. ליטורגיה השמימית המרכזית היא קדושה, תפילה שמבוססת על הפסוקים ' קדוש קדוש קדוש יי צבאות מלא כל הארץ כבודו' (ישע' ו:ד) ו'ברוך כבוד יי ממקומו' (יחז' ג:יב).

אליוט וולפסון ירידה פירושה 'כניסה'

סקירת החיבורים של ספרות ההיכלות על פי האנציקלופדיה העברית, ערך 'מעשה מרכבה' מאת גרשם שלום (עם הוספות):

שלא כמסורות האלו [של מעשה מרכבה], הפזורות במקורות ה״נגלה״, נתחברו לכל המאוחר למן המאה ה-4 ואילך ספרים וקונטרסים, שנאסף בהם חומר על מעשה מרכבה בכל מיני עיבודים, לפי מגמותיהם של חוגי בעלי הסוד. חלקו הגדול קדום, אבל יש בו תוספות רבות. שרידי מדרש על מעשה מרכבה, מן המאה ה-2 או ה-3, נמצאו בדפים שבגניזה הקהירית. ״ספר ראיות יחזקאל״ (נדפס ב״בתי מדרשות״ לש. א. ורטהיימר [מהד׳ חדשה], 1953, ב׳, 127—134) נמצא ברובו בגניזה. כאן מופיעים אישים היסטוריים, והמסגרת היא כשל מדרש מן המאה ה-4. במקור זה אין עדיין כל סימן לפסודואפיגראפיה. ברוב המקורות האחרים שהגיעו לידינו נהגו לעצב את המסגרת הספרותית, ורוב הדברים יוחסו לר' עקיבא ור' ישמעאל. מיעוטם נכתבו ארמית, ורובם עברית, בלשון-חכמים. חומר רב מסוג זה נתפרסם באספי המדרשים הקטנים (בית המדרש של א' ילינק, בתי מדרשות,כרכים א-ב, של א' ווירטהיימר, אוצר המדרשים, א-ב, של אייזנשטט), ובס׳ ״מרכבה שלמה" שהו״ל שלמה מוסאיוב (ירושלים, 1921). הטכסטים הכלולים בקבצים אלו מקצתם חופפים זה את זה, ורבים מהם משובשים. החשובים שבהם:

(1) ״היכלות זוטרתי״, או ״היכלות ר׳ עקיבא״.

(2) ״היכלות רבתי״, הם ״היכלות ר׳ ישמעאל״, בעברית. במקורות יה״ב ובכ״י קדומים נקראו שני הספרים האלה לעתים ״הלכות היכלות״ וחלוקת ההיכלות רבתי ל״הלכות״ עדיין שמורה בכמה כ״י בתור חלוקה ל30 פרקים. הפרקים כז-ל יש בהם קונטרס מיוחד, המצוי בכמה כ״י, שמו ״שר תורה״, והוא מאוחר בהרבה. ביה״ב הובא הס׳ עפ״ר בשמו ״פרקי היכלות״. המהדורה שנדפסה ע״י ורטהיימר כוללת גם הוספות מאוחרות, ומהן שבתאיות. נוסחתו של ילינק, ״בית המדרש״, ג', נקייה מהוספות, אבל לוקה בשיבושים רבים.

(3) ״מרכבה רבא״, שחלק ממנו נמצא ב״מרכבה שלמה״, הנ״ל, א:א-ו:א, עיקרו בשם ר' ישמעאל ומקצתו בשם ר׳ עקיבא. בס׳ זה היה אולי הנוסח הקדום ביותר של ״שיעור קומה״, שאח״כ נפרד ממנו בכה״י ונתפתח ביה״ב לספר הנפוץ בשם ״ס׳ הקומה״ (עיין ג. שלום, Jewish Gnosticism, עמ' 42-36).

(4) נוסח של היכלות בלא שם, המובא ביה״ב כ״מעשה מרכבה״, נתפרסם ע״י ג. שלום בס׳ הנ״ל, 103—117. כאן מתחלפים ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא באמרותיהם.

(5) ס' היכלות, נדפס ב״בית המדרש״ חלק ה', עמ' 170—176, ואח״כ פרסמו אודברג מתוך כתב״יד מאוחר ומשובש בשם ״חנוך השלישי או ס׳ חנוך העברי״ בצירוף תרגום אנגלי, מבוא ופירוש (קימברידג' 1928). הדובר כאן הוא ר׳ ישמעאל, ועיקרו גילויים על חנוך שבהפך למלאך מטטרון, ועל צבאות מלאכי מרום. בספר באה לידי ביטוי מגמה שונה בהרבה מן המגמות המסתמנות בהיכלות רבתי וזוטרתי.

(6) ״מסכת היכלות״, או ״מעשה מרכבה״ (״בתי מדרשות״, א׳, 51—62), הוא עיבוד מאוחר למדי של תיאורי הכיסא והמרכבה בז' פרקים. שני הספרים האחרונים הם עיבוד ספרותי מובהק, שנעשה אגב השמטה מכוונת של היסודות המאגיים, שהונחו בשאר המקורות שנמנו לעיל. לכאורה נועדו יותר לקריאה מלשימוש מעשי בידי המבקשים ״לרדת״ למרכבה.

(7) ה״תוספתא״ לתרגום ״ריש ס׳ יחזקאל״ (בתי מדרשות, ב', 135—140).

עדכונים לסקירתו של שלום:

המהדורה הסטנדרטית כיום הוא סינופסיס של פטר שפר: Schaefer, P., Synopse zur Hekhalot-Literatur, Tübingen: J. C. B. Mohr, 1981, שהחליף את המהדורות הנ"ל.

לרשימתו של שלום יש להוסיף מהדורה ביקורתית של "ראויות יחזקאל" שנדפסה על ידי איתמר גרינוולד, בקובץ 'טמירין', א (תשל"ב), עמ' קא-קלט, וכן קטעים חשובים אחרים מתוך הגניזה הקהירית, שנדפסו ע"י פטר שפר, Schaefer, P., Geniza-Fragmente zur Hekhalot-Literatur, Tübingen: J. C. B. Mohr, 1984.

סקירת החיבורים המרכזיים של ספרות ההיכלות בספרו של יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך ב', עמ' 686-691

כאן נמצא הקטע מתוך היכלות רבתי שקראנו בכיתה (מתוך 'אוצר המדרשים').

כאן ניתן לראות את הדפים מתוך 'סינופסיס לספרות ההיכלות' בהם מופיע הקטע הנלמד בכמה נוסחאות (סעיפים 198-231).

נקרא קטעים מתוך פרקים ראשונים של ספר חנוך ג' – סיפור עלייתו של חנוך והפיכתו למלאך מטטרון. בסוף העמוד השני מובא קטע מספר שבחי הבעש"ט שבו מופיע תיאור מלא עניין של פרקטיקה מיסטית הקשורה בספר חנוך.

שיעור יג

יום שני, כ"ב אדר תשע"ג (4.3.13)

ראשית הקבלה בפרובנס ובספרד

קטעים לקריאה

אסכולות קבליות:

ראב"ד, ר' יצחק סגי נהור (ויקיפדיה, Judaica ) , יעקב הנזיר, ר' אשר בן דוד

שיעור יד

יום שני, כ"ט אדר תשע"ג (11.3.13)

ספר הבהיר

ג' שלום עסק בספר הבהיר בעבודת דוקטור שהוא היה לספר הראשון נתפרסם על ידו, המשיך עד סוף ימיו.  

מאמרים מעניינים, אך לא תמיד מבוססים של ר' ישראל ווינשטוק על אודות מצואו של ספר הבהיר וראשית הקבלה גררו תגובה ביקורתית חריפה מצד גרשם שלום. הוויכוח נסוב בין השאר על דמותו של אבו אהרון כחוליה מקשרת בין המסורות המיסטיות של מזרח לבין עליית המיסטיקה באירופה (חסידות אשכנז, קבלת פרובנסלית וספרדית)

מתוך י' וינשטוק, במעגלי הנגלה והנסתר

גרשם שלום, 'האם נתגלה עזבון הסודות של אבו אהרון הבבלי?', תרביץ, לב (תשכ״ג), עמ' 252-265

 בתקופה שבה הופיעה הקבלה, פרובנס היה זירת התנגשות בין הכנסייה הקתולית לבין אחת התנועות הרוחניות האנטי-כנסייתיות גדולות ביותר – תנועה הקאתארים. שאלת הזיקה בין תנועה זו לבין הקבלה היא שאלה מרתקת, שאין לה בינתיים תשובה מוסכמת. ניסיונות המעטים לפתור את השאלה לא זכה להצלחה. אחת הניסיונות הללו במאמר הבא

שולמית שחר, 'הקאתאריזם וראשית הקבלה בלאנגדוק - יסודות משותפים לכתבים הקאתאריים ולספר הבהיר,' תרביץ, מ (תשל״א), עמ' 483-507

לחקר תולדות נוסח ספר הבהיר. מבוא של דניאל אברמס למהודרת ספר הבהיר (לוס אנג'לס 1994)

קבלת גרונה

ר' עזרא, ר' עזריאל,

שיעור יז

יום שני, י"ב אייר תשע"ג (22.4.13)

התפתחות הקבלה במאה הי"ג

קבלת קסטיליה

הופעת הזוהר

משה די ליאון ובעיית מחיבורו של ספר הזוהר

שאלה זו נדונה במחקר ביותר ממאה חמישים שנה ושרשי הוויכוח נעוצים בתקופת הופעתו של הזוהר. זו אחת השאלות בהם יש ניגוד חריף בין ממצאי המחקר לבין העמדה המסורתית, עמדת המקובלים.

עדות של ר' יצחק דמן עכו שעומדת ביסוד דיונים רבים נדפסה כמה פעמים, בין השאר כבר בשנת 1892 במאמר הבא של אדולף נויבאואר A. Neubaeur, ‘The Bahir and the Zohar’, Jewish Quarterly Review 4 (1892), pp. 357-368 המקור מופיע שם, עמ' 361-363 ואחריו – תרגום אנגלי.

מאמר מוקדם של גרשם שלום שבו הוא עדיין סבור שזוהר מכיל חומר קדום: גרשם שלום, 'האם חבר ר' משה די ליאון את ספר-הזהר', מדעי היהדות א (תרפ"ו), עמ' 16-29.

דעה הפוכה התגבשה אצל שלום זמן מועט לאחר שנשא את ההרצאה הזאת והיא מוצעת בפרק חמישי מספרו Major Trends in Jewish Mysticism, pp. 156-204

סיכום מפורט לכל הנושא:

ישעיהו תשבי, משנת הזוהר, כרך א, ירושלים תש"ט, מבוא

יהודה ליבס העלה סברה שהזוהר נוצר בחבורת המקובלים שמשה די ליאון היה בה אחד המשתתפים. שיטה זו מיישבת כמה קשיים שעולים בשיטתו של שלום והיא נתקבלה על ידי מספר חוקרים.

יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזוהר?

קטעים לקריאה

שיעור יח

יום שני, כ אייר תשע"ב (29.4.13)

התגבשות הזוהר כספר קשורה במידה רבה בהופעת המהדורה המודפסת באטליה בשנות שיח-שכ (1558-1560). הזוהר נדפס במקביל בשני דפוסים מתחרים – אחד במנטובה בשלושה כרכים, אחר בקרימונה בכרך אחד בפורמט גדול. במקביל לזוהר נדפס במנטובה חיבור נוסף מיוחס לרשב"י – תיקוני הזוהר. בשנת שנ"ז (1597) נדפס בסלוניקי זוהר חדש שרובו מורכב מחומרים ששייכים לזוהר או לתיקוני זוהר שלא נכללו במהדורה ראשונה של הספרים הללו מסיבות טכניות.

מוסכם במחקר שספר תיקוני זוהר חיבר מחבר שחי כדור אחד אחרי חיבור הזוהר. גם בספר הזוהר כמות שהוא לפנינו הובלע חיבור 'רעיא מהימנא' מאת מחברו של תיקוני הזוהר. החיבור חולק לקטעים ששובצו בטקסט הזוהרי במקומות המתאימים. חטיבות אחרות של הטקסט הזוהרי שייכים, לפי דעת רוב החוקרים, למחבר גוף הזוהר.

חטיבות של הקורפוס הזוהרי

מתוך י' תשבי, משנת הזוהר, מבוא, עמ' 17-21

א. זוהר על התורה

ב. זוהר על שיר השירים

ג. מדרש הנעלם על התורה

ד. מדרש הנעלם על שיר השירים

ה. מדרש הנעלם על רות

ו. מדרש הנעלם על איכה

ז. סתרי תורה

ח. מתניתין ותוספתא

י. ינוקא

יא. רב מתיבתא

יב. ספרא דצניעותא

יג. אדרא רבא

יד. אדרא זוטא

טו. אדרא דבי משכנא

טז. היכלות

יז. רזא דרזין

יח. סתרי אותיות

יט. מאמר קו־המידה

כ. פירוש למרכבת יחזקאל

כא. רעיא מהימנא

כב. תיקוני זוהר

כג. מאמרים מסוגם של רעיא מהימנא ותיקוני זוהר

בדיווח על אודות חיבור הזוהר על ידי ר' משה די ליאון (רמד"ל) עולה אפשר שהוא כתב את קונטרסים שהפיץ על ידי 'שם הכותב' או כתיבה אוטומטית. דיון מרתק על באפשרות הזאת נמצא בספרו של עמוס גולדרייך, שם הכותב וכתיבה אוטומטית בספרות הזוהר ובמודרניזם, הוצאת כרוב: לוס אנג'לס תש"ע.

גולדרייך מוכיח שמחבר תיקוני הזוהר (ורעיא מהימנא) אכן נזקק ל'שם הכותב'. מכאן הוא יוצא לדון באפשרות שגם מחבר גוף הזוהר השתמש בשיטה דומה. נביא כאן פרק המסכם  'שם הכותב' וספרות הזוהר – פרספקטיבה, עמ' 171-175

שיעור יט

יום שני, כז אייר תשע"ב (6.5.13)

קטעים לקריאה

שיעור כ

יום שני, ד סיון תשע"ב (13.5.13)

'אדרא רבא' (אפשר לתרגם: הכנוס הגדול) אחת החטיבות הזוהריות האזוטריות ביותר ורבי ההשפעה ביותר.

מתוך הקדמה של 'משנת הזוהר':

[יג. אדרא רבא] חיבור גדול, שבו מבוארים ומפותחים הרעיונות הגלומים בספרא דצניעותא. לשונות של ספרא דצניעותא מובאים במפורש כמה פעמים. הרצאת הרעיונות היא במסגרת של כינוס ה״חברים״ עם ר׳ שמעון בן יוחאי בראשם לשם גילוי סודות, שהיו צפונים מקודם. אחרי פתיחת ר׳ שמעון בן יוחאי קמים הנאספים זה אחר זה לפי הזמנתו ומשמיעים דרשות מיסטיות, ור׳ שמעון מוסיף דברי הערכה ומפתח את הרעיונות. הדרשות השונות מצטרפות לבירור מקיף של סוד האלהות בציורים סמליים של אברי האדם. הכינוס מסתיים ביציאת נשמתם של שלשה חכמים מרוב התפעלות. חלק זה נספח לפרשת נשא, המכילה את דיני הנזירות, משום שסוד השערות הוא כאן הענין המרכזי בציור של אדם קדמון.

 לפי המסורת הכנוס של 'אדרא רבא' התקיים בליל השבועות, ומכאן מנהג הקבלי לקרוא את האדרא בלילה זה.

דיון נרחב בפתיחת האדרא נמצא במאמרו של יהוד ליבס 'המשיח של הזוהר'.

לתולדות המנהג של תיקון ליל שבועות מקדש מאמרו של משה חלמיש

קטעים לקריאה (שבועות)

שיעור כא

יום שני, יא סיון תשע"ב (20.5.13)

ר' אברהם אבולעפיא

קטעים לקריאה מתוך ספר חי העולם הבא

קטעים אוטוביוגרפיים ותשובתו של רשב"א בה הוא תוקף את אבולעפיא