מבוא לקבלה. מהלך הקורס

יום שני 31 אוקטובר 2011

ג' בחשוון תשע"ב

השיעור הראשון

הגדרות המיסטיקה

1. צבי וורבלובסקי מאמר 'מיסטיקה', האנציקלופדיה העברית

2. גרשם שלום, מאמר 'קבלה', האנציקלופדיה העברית

ציטוט מתחילת המאמר:

הגדרה: הקבלה היא מיסטיקה, אך גם אסוטריקה ותאוסופיה. אם נצמצם את המושג מיסטיקה לשאיפת התאחדות בלתי־אמצעית של האדם עם אלהים, מתוך ביטול ישותו הפרטית, אזי יכללו בו רק תופעות מועטות בקבלה, שכן רק מקובלים מועטים שאפו למטרה זו או ניסחוה בבירור. אבן, הקבלה למיסטיקה תיחשב בדרישתה להכרת ה׳ והבריאה, שיסודותיה עוברים אל מעבר לתחום השכל — אף שרק לעתים רחוקות דחתה הקבלה תחום זה במפורש. ההשגה היא בדרך ההתבוננות וההארה המופיעה בקבלה, לעתים קרובות, כמסירת התגלות קדומה של גופי תורה וענייני דת. הק׳ רחוקה מתפיסה שכלתנית של הדת, אפילו אצל נציגיה שסברו כי עקרונית ניתנים ענייניה לחדירה רציונאלית. לאחדים מהם נעשה השכל עצמו לעניין מיסטי. בק' מודגשת ההתאמה הפרדוכסאלית של האינטואיציה והמסורת, והקשר הזה עם קטגוריה היסטורית (הנרמז בעצם המונח ק׳) מורה על הבדלים יסודיים בינה לבין המיסטיקה ככלל׳ המנוכרת יותר לתחום ההיסטוריה. לעומת־זאת שואבת הק׳, ככל מיסטיקה, מהנסיון הכפול של הטרנסצנדנציה של האל מזה, ו״שקיפותו״ במציאות הדתית מזה, המתבהרת בצורה הטהורה ביותר בירידת האדם לנבכי עצמו; נסיון כפול זה הוא הקובע את התחום החיוני של המיסטיקה. כן יש לק' יסודות משותפים וקשרים היסטוריים עם המיסטיקה היוונית והנוצרית.

היסוד התאוסופי בקי מבקש לגלות את ״מסתרי החיים״ הגנוזים של האל, ואת יחסם לחיי־הבריאה ולאדם. ספקולאציות אלו תופסות מקום נרחב בק', לעתים תוך קשר רופף לתחום המיסטי ותלות רבה ביסוד הדרשני, המגיע, לפעמים, עד כדי פלפול קבלי.

מבחינה פורמאלית התגבשה הק׳, במידה רבה, כ״חכמה נסתרת״ (ח״ן), כשהמיסטיקה והאסוטריקה משמשות בה בערבוביה. המיסטיקה היא ידיעה, שלפי מהותה ניתן להביעה בסמלים בלבד, ואילו האסוטריקה היא ידיעה שאפשר, אך אין רשאים (או רוצים), לגלותה. הוגבלו גילם ומספרם של הנכנסים־בסוד והוגדרו המידות המוסריות הנדרשות מהם. לעתים קרובות לא נשמרו הגבלות אלו, הגם שמקובלים רבים מחו על כך. גרמו לכך בעיקר הדפסת ספרי ק׳ והשפעתה בחוגים רחבים — ובכל־זאת נשמרו ההגבלות בתחומים כגון חכמת־הצירוף והק׳ המעשית.

יום שני 7.11.11

י' בחשוון תשע"ב

השיעור השני

החוויה המיסטית והתאחדות המיסטית (unio mystica)

ויליאם ג'יימס (William James)‏ (1842 – 1910), פסיכולוג ופילוסוף, ממייסדי חקר פסיכולוגי של הדת.

הגדרת החוויה המיסטית מתוך ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, מחקר בטבע האדם, ירושלים תשכ"ט, עמ' 250-251

פלוטינוס 205-270, מייסד האסכולה הניאופלטונית. פרק על האקסטזה והחוויה המיסטית, חתימת ספרות הגדול 'אנאדות'.

יום שני 14.11.11

י"ז בחשוון תשע"ב

השיעור השלישי

מיסטיקה מיתוס

נקרא הגדרת המיסטיקה כשלב בהתפתחות הדתית מתוך Gershom G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism. עמודים רלבנטיים מתוך הספר אפשר לראות כאן. עסקנו בקטע שמופיע בעמ' 7-10. התרגום העברי שנקרא בכיתה מופיע כאן. נעסוק בניגוד בין המיתוס לבין דת ההתגלות. ניסוחיו של שלום מושפעים מהרמן כהן ומחוקרי המקרא כמו יחזקאל קויפמן.

יחזקאל קופימן העמיד את המיתוס על כפיפות האל כלפי ההויה העל-אלוהית אי-פרסונאלית – כוחות טבע, מחזור הביולוגי (לידה, חיי משפחה, הזדקנות, מוות) כוחות המאגיה וכדומה. ואילו את האמונה הישראלית הוא העמיד על שלילת המיתוס.

האידיאה היסודית של האמונה הישראלית היא הפכה המוחלט של האידיאה האלילית השרשית. מהותה של האלילות היא האידיאה, שהאלהות קבועה במסגרת הויה על־אלהית. מהות האמונה הישראלית היא האידיאה, שאין הויה על־אלהית, ואין חוק וגורל על־אלהיים. האלהות עליונה על כל, רצונה שולט בכל שלטון ללא גבול וצמצום. בינה ובין ההויה אין קשר טבעי (או טבעי־מגי). אין האלהות תלויה בחוקים נצחיים וכחות על-אלהיים הקובעים את גורלה במערכת היש. אין בשלטונו ובפעולת רצונו של האל כל צמצום מיתולוגי-מגי. או, בקצור: אלהי האמונה הישראלית הוא לא־מיתולוגי. אצל שום עם ושבט על פני כל האדמה, למקצה השמים ועד קצה השמים, אין אנו מוצאים אידיאה דתית כזאת. באידיאה זו מתבטא אפיה המיוחד של האמונה הישראלית, היא המפלה הפליה יסודית בינה ובין האלילות (תולדות האמונה הישראלית, כרך ב', האידיאה היסודית של האמונה הישראלית, עמ' 418).

יום שני 21.11.11

כ"ד בחשוון תשע"ב

השיעור הרביעי

האם בכל זאת, למרות טענתו של גרשם שלום, יש מיסטיקה במקרא?

דיון בהיבטים מיסטיים של הספרות המקראית

כהונה: מפגש עם האל במקום הקודש; מקדש ארצי ומקדש שמימי. משמעות המיסטית של הריטואל.

נבואה בין שמיעה וראיה.

חכמה: קבלת הידע האלוהי.

מוטיבים מיסטיים בתפילה מקראית (תהילים וכדומה).

ז'אנרים וזרמים מקראיים	הפן הלא-מיסטי	הפן המיסטי
כהונה	ריטואל, הלכה	נוכחות והופעת האל במקדש, מפגש בקדש הקדשים
נבואה	העברת המסרים אל העם, הדרכה ותוכחה	ראיית האל פנים אל פנים, ראיית המרכבה, חוויה אקסטטית
חכמה	מוסר, חכמת-חיים	ידיעת סודות האל בבריאת, החכמה ההיפוסטטית
תפילה	שבח, תחינה, הודיה	כמיהה לקרבות האל, תיאור חוויה של קרבת האל

מעמד הטקסט המקודש במיסטיקה: בין מדרש להתגלות חדשה.

קטעי קריאה לשיעור

צלם אלהים במסורת הכהנית

הקשר בין מושג ה'צלם' לבין ההיבט המיסטי של הכהונה. למי שרוצה לעיין בטיעון שלי אני מציע לקרא את העמוד zelem.htm.

יום שני 28.11.11

ב כסליו תשע"ב

שיעור חמישי

מלאך-יי ופני-יי

מלאך הפנים ומלאך ששם האל בקרבו.

מלאכים כמתווכים בין האל לבין בני אדם תופסים מקום חשוב בצורות אחדות של המיסטיקה היהודית, לדוגמא בספרות אפוקליפטית בספרות ההיכלות ואילו בצורות אחרות מעמדם שולי, כמו ברוב השיטות הקבליות. לקישורים רבים בענייני המלאכים ראו אתר הקורס שלי על תורת המלאכים.

מלאכים מופיעים בתיאורים מקראיים של התגלות האל, כמו חיות (הקודש) בחזון יחזקאל, שרפים בחזון ישעיהו, מלאך-ה' בהתגלות ראשונה למשה (שמות ג). לפעמים מלאכים מופיעים בצד האל, מובחנים ממנו היטב, אך לפעמים התגלות המלאך מתמזגת עם התגלות האל, כך שקשה להפריד ביניהם (לדוגמא בראשית טז:יא-יג; לא:יא-יג, לב:לא, מח:טז; שמות ג:ב-ד; שופטים ב:א-ד). פרשנים הציעו הסברים רבים ושונים לתופעה זו. לתולדות המיסטיקה היהודית חשובה במיוחד הדעה שקיים מלאך עליון שאינו סתם אחד מן היצורים השמימיים אלא התפשטות והתגלמות של הכוח האלוהי, של הנוכחות האלוהית. מלאך כזה הוא דמות נראית של האל הבלתי-נראה, הופעת מלאך כזה היא למעשה הופעת האל. מקובלים מזהים את המלאך הזה כ'שכינה' או כספירת המלכות (ראו פירוש הרמב"ן לבר' לא:יג, שמ' ג:ב, כג:כ). מלאך הזה מתואר כהתגלמות שם-יי:

ספר שמות פרק כג

(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ:

תיאור נוסף של אותו מלאך הוא מלאך פנים, מלאך-פני-יי:

ספר ישעיה פרק סג

(ח) וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ: (ט) בְּכָל צָרָתָם לֹא {לוֹ} צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם:

בעולם האנושי שם ופנים משמשים לזיהוי של בן אדם. שמו ופניו של אדם הם בבחינת אמצעי התקשות בינו לבין לחברו. בדומה לזה שם-יי ופני-יי הם מושגים המתארים את הקשר והתקשורת בין האל לבין האדם. המלאך שמגלם את הבחינות הללו אינו ישות בפני עצמה, אלא דמות האל המתגלה לבני אדם.

ספרות החיצונית וספרות האפוקליפטית

ספרות אפוקליפטית

קאנון - אוסף מוסמך של כתבי קודש, מקובל על בני דת מסוימת (או פלג דתי מסוים).

תנ"ך – קנון של יהדות ארצישראלית – כ"ד ספרים

תרגום השבעים (לטינית Septuaginta):

דתניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת (תלמוד בבלי, מסכת מגילה ט ע"א).

למרות שהסיפור מתייחס תרגום של תורה, מקובל לקרוא בשם 'תרגום השבעים' את כל הקנון המקראי של היהדות ההלניסטית. קנון זה כולל כ"ד ספרים, של הקאנון העברי ובנוסף להם בן-סירא, עזרא החיצוני, חזון עזרא, טוביה, יהודית, חכמת שלמה, ספרי ברוך, איגרת ירמיה, תוספות לאסתר, תוספות לדניאל, תפילת מנשה, ספרי המקבים, תהילים, מזמור קנ"א, מזמרי שלמה.

אפוקריפה, Apocrypha – (יוונית ἀπόκρυφος – גנוז, צפון, לשון רבים ἀπόκρυφα גנוזים) (ספרים) גנוזים, חיצונים. כמונח טכני, אפוקריפה הם ספרים שכלולים בתרגום השבעים, אך לא בכ"ד ספרים של תנ"ך. ראו מאמרבויקיפדיה האנגלית (המאמר בויקיפדיה העברית חלש מאד), מאמר אחר באתר 'דעת'. באנגלית (במיוחד אצל קתולים) נפוץ מונח נוסף לאותם הספרים Deuterocanonical books – ספרים של קאנון-משנה.

פסוידואפיגרפה (פסבדואפיגרפה), הספרים הפסוידואפיגרפיים (מיוונית ψευδής, pseudēs – שקרי וἐπιγραφή, epigraphē – כותר, כתובת על הכריכה) – ספרים שמיוחסים למחברים שאליבא דאמת לא חיברו אותם. נהוג לכנות בשם זה ספרים שלא נכנסים לקטגוריה של אפוקריפים, דהיינו שלא כלולים בתרגום השבעים אך בכל זאת יש להם קרבה מסיומת לספרים קאנוניים ואפוקריפיים – מבחינת הזמן (מתקופת הבית השני עד למאות ראשונות לאחר החורבן), נושאים, סגנון וכו'. קורפוס זה לעולם לא הוגדר באופן חד-משמעי. קבצי פסבדואפיגרפה כולל בין השאר:

ספרי חנוך – חנוך האתיופי (=חנוך א), חנוך הסלאבי (=ספר רזי חנוך, חנוך ב'), חנוך העברי (=חנוך ג, מסכת היכלות); צוואות השבטים; עליות משה; עליית ישעיה; חזיונות הסיבילות; היובלות; איגרת אריסטיאס, תפילת אסנת (=יוסף ואסנת), ספרי אדם וחוה; חזון אברהם; צוואת אברהם; צוואת איוב.

אפוקליפסה, ספרות אפוקליפטית, אפוקליפטיקה. יוונית Ἀποκάλυψις Apokálypsis התגלות. ז'אנר (סוגה), אליו משתייכים כמה מספר אפוקריפה ופסבדואפיגרפה (וגם מקצת פרקים מקראיים, כגון פרקים אחרונים של דניאל). הגדרת האפוקליפטיקה הייתה נושא לדיונים רבים. חוקרים רבים מקבלים הגדרה זו של ג'ון ג'וזף קולינז:

An apocalypse is a genre of revelatory literature with a narrative framework in which a revelation is mediated by an otherworldly being to a human recipient, disclosing a transcendent reality which is both temporal, insofar as it envisages eschatological salvation, and spatial, insofar as it involves another, supernatural world.

אפוקליפסה היא סוגה של תיאורי התגלות בעלי מסגרת סיפורית, כאשר ההתגלות, הנמסרת על ידי המתווך שלא-מן-העולם-הזה למקבל האנושי, חושפת את ההוויה הטרנסצנדנטית, שיש לה גם מימד זמני, הנחשף בחזון הגאולה של אחרית ימים וגם מימד מרחבי, הנחשף ביצירת מגע עם עולם אחר, על-טבעי.

אסכטולוגי – שייך לאחרית ימים, אסכטולוגיה – תורת אחרית הימים, אסכטון – אחרית, קץ הימים, מיווניתἔσχατος, eschatos – אחרון.

ספר מבוא בעברית לעניינים האלה– "הספרות האפוקליפטית בימי הבית השני" שכתב כנה ורמן (האונ' המשודרת). ניתן לקרוא את הספר כאן.

יום שני, ט"ו כסלו תשע"א (12.12.11)

שיעור שביעי

קטע קריאה

מסורת החנוכית:

ספר חנוך האתיאופי=חנוך א'. נכתב בארמית, תורגם ליוונית וממנו לגעז – האתיופית העתיקה. רק התרגום האחרון שרד בשלימותו (כאן עמוד ראשון של הטקסט האתיופי, מהדורת צ'רלס). במצרים נמצאו חלקים מן התרגום היווני, בקומראן נמצאו קטעים מן המקור הארמי, שחלקן מתוארך לראשית המאה השנייה לפנה"ס.

חנוך א' הוא ספר גדול, המכיל 108 פרקים לפי החלוקה המקובלת. הספר נחלק לחמישה חלקים שנקראים גם כן ספרים (בדומה לתורה ותהילים), ולכן מדברים על חומש החנוכי. שמות החלקים:

ספר העירים (השומרים), פרקים 1-36

ספר המשלים, פרקים 37-71

ספר מאורות השמים, פרקים 72-82

ספר החזיונות, פרקים 83-90

אגרת חנוך, פרקים 91-108

ספר חנוך הסלאבי=ספר רזי חנוך=חנוך ב'. שרד רק בסלאבית. לאחרונה נמצאו קטעים מחיבור זה בקופטית – שפתם של הכנסייה הנוצרית של מצרים. הספר נכתב כנראה במאה ראשונה לספירה בארמית או עברית, תורגם ליוונית וממנה בסביבות שנת 1000 - לסלאבית.

ספר חנוך העברי=חנוך ג'=ספר היכלות נערך בתקופת הגאונים (מאות ז-ט) בבבל (יש רמזים לאסלאם), אך יש בו גם חומר ארצישראלי קדום. בניגוד לשני הספרים הקודמים, ספר זה השתמר במסורות היהודית (ורק בה), נכתב בעברית ונשמר בשפה זו, מכאן שמו.

תרגום העברי המלא של ספרי חנוך א' וב':

ספר חנוך האתיופי, תר' א' כהנא וי' פייטלוביץ (מתוך אברהם כהנא, הספרים החיצונים)

ספר חנוך הסלאבי, תר' א' כהנא (מתוך אברהם כהנא, הספרים החיצונים)

חנוך א' וחנוך ב', מהדורת א"ש הרטום.

ראו עוד: יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, האם משה מת?

דברנו על חנוך בן ירד ועל חטא בני האלהים עם בנות האדם. בספר בראשית שני עניינים הללו סמוכים (ה:כא-כד; ו:א-ד), אך לא קשורים זה לזה (את פירושו של מ"ד קסוטו שהוזכר בשיעור ניתן לראות כאן: משה דוד א' קאסוטו, מעשה בני האלהים ובנות האדם). ספר חנוך מקשר בין שני העניינים בקשר הדוק.

קראנו קטע ממדרש בראשית רבה שיש בו פולמוס אנטי-חנוכי. באמרה אחרת ניתן לראות את הפולמוס האנטי-נוצרי ואת הפולמוס האנטי-חנוכי כרוכים יחד:

אמר רבי אבהו אם יאמר לך אדם אל אני מכזב הוא בן אדם אני סופו לתהות [כלומר, תיטרף דעתו, כמו 'תוהו ובהו', השוו 'היה ר"ש בן זומא יושב ותוהא', בראשית רבה ב ד] בו שאני עולה לשמים ההוא אמר ולא יקימנה (ירושלמי תענית ט ע"א) [זה מדרש לדברי בלעם: "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" - במדבר כג:יט]

את התרגומים הארמיים השונים לפסק בר' ה:כד, המדגימים את חילוקי דעות לגבי הסתלקותו של חנוך ניתן לראות בקישור זה או באתר המילון הארמי המקיף.

יום שני, כ"ג כסלו תשע"ב (19.12.11)

שיעור שמיני

חנוך א, ספר המשלים. 'בן אדם' בספרים המשלים. טרנספורמציה חנוך ל'בן אדם'.

קראנו מתוך ספר המשלים (חנוך א', פרקים 46-48, 69-71)

ספר זה, שני מתוך החומש החנוכי, שונה מחלקים אחרים של ספר חנוך מכמה בחינות. בקומראן לא נמצאו שרידי ספר המשלים, מה שרומז על איחורו היחסי. [למרות זאת, גם בס' חנוך שבקומראן היה חמשה חלקים ואת מקומו של ספר המשלים תפס, לדעת ג'וזף מיליק, ספר הענקים]. בספר הזה האל מכונה בכינויים יחודיים 'ראש כל הימים' (מקביל ל'עתיק יומין' של ספר דניאל) ו'אדון הרוחות', אך התפיסה החשובה ביותר שייחודית לספר הזה היא דמות של 'בן אדם', יישות עליונה, העומדת לצד האל. 'בן אדם' קשור בראשית בריאה ובאחריתה: הוא היה לפי שמש וירח והוא יהיה מלאך, שופט וגואל של אחרית הימים. הוא עומד מעל כל המלאכים ובעצם יש לו כמה וכמה תארים שכרגיל מיוחסים רק לאל עצמו. השאלה אם דמות זו על השפיע על התהוות הנצרות היא סוגייה סבוכה מאד, שעוסקים בה כבר יותר ממאה שנה. בשפות ארופאיות יש ספרות עצומה על הנושא, ואילו בעברית נכתב מעט מאד, ראו מה שכתב דוד פלוסר.

ואולי בדבריו של ר' אבהו שהובאו לעיל יש פולמוס נגד תפיסה זו של 'בן אדם': אמר רבי אבהו אם יאמר לך אדם אל אני מכזב הוא בן אדם אני סופו לתהות...

מה שחשוב במיוחד לתולדות המיסטיקה היהודית הוא מה שמתואר באפילוג של ספר המשלים (פרק 71). ככל הנראה מסופר כאן על הפיכתו של חנוך ל'בן אדם'. בסיומו של המסע המיסטי, חנוך חווה חוויה טרנספורמטיבית 'ואפל על פני וכל גופי נמס וכל־רוחי נהפכה' (71:11). מתחולל בן שינוי מהותי, הוא חדל להיות בן אנוש להופך למלאך או אף ליישות עליונה יותר. מיד אחרי זה האל נגלה אליו ומכריז: "אתה, אתה הוא בן־האדם אשר הולד לצדק, וצדק ישכן עליך וצדק ראש הימים לא יעזבך". פירוש הדבר שחנוך הפך ל'בן אדם', לאותו יישות עליונה שהוא הכיר כבר לפני כן בתור יישות עליונה שהייתה קיימת מלפני בריאת העולם ושנבדלת בבירור ממנו. ולמרות כל זה הוא, יצור אנושי שנולד לירד הפך לאותה דמות קדמונית ועליונה. רעיון זה נראה פרדוקסאלי, ונעשה הרבה ניסיונות לפרש את דברי ספר חנוך בצורה אחרת. אך נראה שיש לנו עסק עם רעיון הטרנספורמציה המיסטית שאופייני למסורת חנוכית. בחנוך ב', פרק כ"ב מתארת טרנספורמציה שחל חנוך למלאך ברגע שהוא נמשח בשמן עליון (ראו בסוף העמוד השלישי של הטקסט שהובא לעיל). דרך אגב, הואיל הטרנספורמציה של חנוך קשורה כאן במשיחה, אפשר לקרוא לו 'משיח' במובן הטכני המדויק של המילה. גם בספר חנוך העברי מסופר על טרנספורמציה של חנוך למלאך העליון מטטרון ונדבר על כך כשנדון בספר הזה.

מפגש עם האל בקדש הקדשים: רבי ישמעאל כהן הגדול ושמעון הצדיק. קטעים מן הגמרא, המדרש, פילון ופלביוס, ראו גם כאן.

יום שני, ז טבת תשע"א (2.1.12)

שיעור תשיעי

לא התקיים.

יום שני, י"ד טבת תשע"ב (9.1.12)

שיעור עשירי

מעשה בראשית ומעשה מרכבה

קטעים מתוך מסכת חגיגה.

קישורים נוספים:

תוספתא חגיגה פרק ב', מהדורת ש' ליברמן עם הפירוש שלו

תלמוד בבלי, חגיגה יא ע"ב-טז ע"א, מהדורת שטיינזלץ

יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, עמ' 1-50

אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, פמליא של מעלה

יונה פרנקל, מעשה מרכבה ומלאכים

Alon Goshen Gottstein, ‘Four Entered Paradise Revisited’, HTR 88 (1995), pp. 69-133

משנה מסכת חגיגה פרק ב

אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:

בין השאר דננו בשתי שאלות: מה הם עריות? לפי הגמרא הכוונה להלכות הנוגעות ליחסי מין אסורים (ויקרא יח, כ). אך יש שמציעם פרשנות אחרת, כרמז ל'זיווג קדוש'. ויש לציין שהסופר הנוצרי הגדול אוריגנס (185?- 254 לסה״נ) בהקדמת פירושו לשיר־השירים אומר:

׳יש אומרים שמנהג היהודים הוא לאסור על כל מי שלא הגיע לגיל מבוגר ליטול ספר זה [כלומר, שיר השירים] לידיו. ולא זו בלבד, אלא שמוריהם ורבניהם מלמדים את התינוקות את כל ספרי המקרא והתורות שבעל־פה. אך מונעים מהם ארבעה טקסטים, שאותם דוחים לסוף הלימוד. ואלה הם: התחלת ספר בראשית, שבו מתוארת בריאת העולם; התחלת נבואתו של יחזקאל, שבה נדונים הכרובים [כלומר תורת מלאכי מעלה]; סופה [של נבואת יחזקאל] המכיל את תיאור בית המקדש לעתיד לבוא, וספר שיד השירים הזה׳ (ראו גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, עמ' 166-167).

ראו עוד רחל אליאור, המקדש והמרכבה, עמ' 166 ואילך.

האם המשנה מגבילה את מספר הלומדים מלמעלה או מלמטה? לפי תוספתא ההגבלה היא מלמעלה: "אין דורשין בעריות בשלשה אבל דורשין בשנים [ולא] במעשה בראשית בשנים אבל דורשין ביחיד ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם מבין מדעתו זו גם דעתו" (תוספתא, ראש פ"ב)

כן הוא גם בגמרא: "ולא במעשה בראשית בשנים": מנא הני מילי? – דתנו רבנן 'כי שאל נא לימים ראשונים' – יחיד שואל ואין שנים שואלין (חגיגה, יא ע"ב)

אך ישנה מסורת שאכן מגבילה את מספר הלומדים מלמטה, כמו לדוגמא הקטע הזה מפירוש ר' יהודה בר ברזילי הברצלוני לספר יצירה:

מצינו בנוסחא דראשונים הכי: וכשנולד אברהם אבינו אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה : רבונו של עולם אוהב יש לך בעולם ותכסה ממנו כלום? מיד אמ' הקב"ה: המכסה אני מאברהם? ונמלך בתורה ואמר לה: בתי בואי ונשיאך לאברהם אוהבי. אמרה לפניו : לאו עד שיבא ענו וישא ענוה. מיד נמלך הקב"ה בספר יצירה, ואמר כן, ומסרו לאברהם, והיה יושב יחיד ומעיין בו, ולא היה יכול להבין בו כלום עד שיצתה בת קול ואמרה לו : "כלום אתה מבקש להשוות את עצמך אלי? אני אחד ובראתי ספר יצירה וחקרתי ועשיתי כל מה שכתוב בו ואתה לא תוכל להבין בו יחיד. קרב לעצמך חבר והביטו בו שניכם ותבינו בו". מיד הלך אברהם לשם רבו, וישב עמו שלוש שנים, והביטוהו וידעו לצור את העולם. ועד עכשיו אין לך אדם שיבין בו יחיד אלא שני חכמים, ולא יבינוהו עד שלוש שנים, וכשיבינוהו יוכלו לעשות כל מה שלבם חפץ.

יום שני, כ"א טבת תשע"ב (16.1.12)

שיעור אחד עשר

ארבעה שנכנסו לפרדס וחטאו של אלישע בן אבויה

לעניין סכנה שבאמירת "מים מים" שנזכרת בגמרא, הנה אחת הגרסאות המקבילות מספרות היכלות:

ואראה כעין חשמל היה נזקק ועומד ובורר ביורדי מרכבה בין שראוי לירד למרכבה, ואם היה ראוי לירד למרכבה כיון שאומרים לו היכנס ואינו נכנס וחוזרין ואומרין לו היכנס ומיד נכנס היה משבחין אותו לומר בודאי זה מיורדי מרכבה, אבל אם אינו ראוי לירד למרכבה כיון שאומרים לו אל תכנס והוא נכנס מיד מטילין עליו מגזרי ברזל, מפני ששומרי פתח היכל הששי מטילין ומשליכין עליו אלף אלפים גלי מים ואין שם אפילו טיפה אחת, ואם אמר מים הללו מה טיבן? מיד רצין אחריו כסקילה, אומרים לו ריקה שמא מזרעו של מנשקי עגל אתה ואין אתה ראוי לראות במלך וכסאו, אם כן הוא בת קול יוצאה מערבות רקיע לומר יפה אמרתם מזרעו של מנשקי עגל הוא ואינו ראוי לראות במלך וכסאו, לא זז משם עד שמטילין בו אלף אלפים מגזרי ברזל. (אייזנשטיין, אוצר המדרשים, היכלות עמוד 120)

ראו David J. Halperin, The Faces of the Chariot: Early Jewish Responses to Ezekiel’s Vision, Tübingen 1988, pp. 194-249. ספר שמוקדש כולו לנושא זה (!):C.R.A Morray-Jones, A Transparent Illusion: the Dangerous Vision of Water in Hekhalot Mysticism. A Source-Critical and Tradition-Historical Inquiry, Leiden 2002

שאלת מעמדו של מטטרון; משמעות הביטוי 'קיצוץ בנטיעות'.

הנחה רווחת היא שחטאו של אחר הנרמז בביטוי 'קיצוץ בנטיעות' היה בכך שהשווה את מטטרון לאלוהים והעלה את הנברא לדרגת הבורא. לעומת זאת קיימת תפיסה אחרת, שהחזיקו בה המקובלים וכנראה גם מיסטיקאים מוקדמים יותר, שקיצץ בנטיעות שהואשם בה אלישע לא היה בכך שהעלה את מטטרון לדרגה האלוהית, אלא בכך שהפריד את מטטרון מן האל, שטען שיש שתי רשויות בשעה שרשות האל ורשות מטטרון חד הן. באופן כזה הסיפור נקרא כאזהרה מפני הסקת מסקנות דואליסטיות או פוליתאיסטיות מתפיסת הפלירומה. דווקא לפי קריאה זו נתפרש היטב הביטוי קיצץ בנטיעות – כהפרדה וקטיעה של אחדות אורגנית הנמשלת לאילן חי.

דיברנו על התעניינות של גרשום שלום בגנוסטיציזם ועל ניסיונותיו לקשור בין גנוסיס לבין הקבלה. ראו

משה אידל, 'זרזים חתרניים : גנוסטיות ומשיחיות בהשקפת שלום על המיסטיקה היהודית', זמנים 61 (1998) 64-76

יוסף דן, 'דואליזם קבלי ודואליזם גנוסטי', דעת 19 (תשמז) 5-16

יותם חותם, ‫ גנוסיס מודרני וציונות: משבר התרבות, פילוסופית החיים והגות לאומית יהודית, ירושלים תשס"ז

גנוסטיציזם, מאמר מתוך האנציקלופדיה העברית, מאת דוד פלוסר

יום שני, כ"ח טבת תשע"ב (23.1.12)

שיעור שנים עשר

נקרא קטעים מתוך פרקים ראשונים של ספר חנוך ג' – סיפור עלייתו של חנוך והפיכתו למלאך מטטרון. בסוף העמוד השני מובא קטע מספר שבחי הבעש"ט שבו מופיע תיאור מלא עניין של פרקטיקה מיסטית הקשורה בספר חנוך.

(הטקסט המלא נמצא במהדורת אודברג ״חנוך השלישי או ס׳ חנוך העברי״ וכן בתוך מהדורה סינופטית של ספרות ההיכלות מאת פטר שפר וחבר עוזריו

משה אידל, 'חנוך הוא מטטרון', דברי הכנס הבינלאומי הראשון לתולדות המיסטיקה היהודית. המיסטיקה היהודית הקדומה, מחקרי ירושלים במחשתישראל כרך ו(א-ב) ירושלים תשמז, עמ' 151-170

ספרות ההיכלות:

אחד הנושאים המרכזיים בספרות זו – פרקטיקה מיסטית של 'ירידה למרכבה'

הרבה הסברים נאמרו על אודות הביטוי הזה:

על פי הביטוי 'יורדי הים' (תה' קז כז). דויד הלפרין מקשר זה עם חוויה מסוכנת של מפגש עם המים בעולמות עליונים, שמהווה מעין מבחן לאדם המבקש לראות את המרכבה.

יוסף דן מקשר את הביטוי לפסוק משיר השירים 'אל גנת אגוז ירדתי',

גרשם שלום קישר מונח זה לביטוי 'יורד לפני התיבה', המציין את שליח ציבור, מי שמוביל את התפילה הציבורית. גם בפרקטיקה של ירידת המרכבה הצד הליטורגי תופס מקום חשוב. ליטורגיה השמימית המרכזית היא קדושה, תפילה שמבוססת על הפסוקים ' קדוש קדוש קדוש יי צבאות מלא כל הארץ כבודו' (ישע' ו:ד) ו'ברוך כבוד יי ממקומו' (יחז' ג:יב).

אליוט וולפסון ירידה פירושה 'כניסה'

סקירת החיבורים של ספרות ההיכלות על פי האנציקלופדיה העברית, ערך 'מעשה מרכבה' מאת גרשם שלום (עם הוספות):

שלא כמסורות האלו [של מעשה מרכבה], הפזורות במקורות ה״נגלה״, נתחברו לכל המאוחר למן המאה ה-4 ואילך ספרים וקונטרסים, שנאסף בהם חומר על מעשה מרכבה בכל מיני עיבודים, לפי מגמותיהם של חוגי בעלי הסוד. חלקו הגדול קדום, אבל יש בו תוספות רבות. שרידי מדרש על מעשה מרכבה, מן המאה ה-2 או ה-3, נמצאו בדפים שבגניזה הקהירית. ״ספר ראיות יחזקאל״ (נדפס ב״בתי מדרשות״ לש. א. ורטהיימר [מהד׳ חדשה], 1953, ב׳, 127—134) נמצא ברובו בגניזה. כאן מופיעים אישים היסטוריים, והמסגרת היא כשל מדרש מן המאה ה-4. במקור זה אין עדיין כל סימן לפסודואפיגראפיה. ברוב המקורות האחרים שהגיעו לידינו נהגו לעצב את המסגרת הספרותית, ורוב הדברים יוחסו לר' עקיבא ור' ישמעאל. מיעוטם נכתבו ארמית, ורובם עברית, בלשון-חכמים. חומר רב מסוג זה נתפרסם באספי המדרשים הקטנים (בית המדרש של א' ילינק, בתי מדרשות,כרכים א-ב, של א' ווירטהיימר, אוצר המדרשים, א-ב, של אייזנשטט), ובס׳ ״מרכבה שלמה" שהו״ל שלמה מוסאיוב (ירושלים, 1921). הטכסטים הכלולים בקבצים אלו מקצתם חופפים זה את זה, ורבים מהם משובשים. החשובים שבהם:

(1) ״היכלות זוטרתי״, או ״היכלות ר׳ עקיבא״.

(2) ״היכלות רבתי״, הם ״היכלות ר׳ ישמעאל״, בעברית. במקורות יה״ב ובכ״י קדומים נקראו שני הספרים האלה לעתים ״הלכות היכלות״ וחלוקת ההיכלות רבתי ל״הלכות״ עדיין שמורה בכמה כ״י בתור חלוקה ל30 פרקים. הפרקים כז-ל יש בהם קונטרס מיוחד, המצוי בכמה כ״י, שמו ״שר תורה״, והוא מאוחר בהרבה. ביה״ב הובא הס׳ עפ״ר בשמו ״פרקי היכלות״. המהדורה שנדפסה ע״י ורטהיימר כוללת גם הוספות מאוחרות, ומהן שבתאיות. נוסחתו של ילינק, ״בית המדרש״, ג', נקייה מהוספות, אבל לוקה בשיבושים רבים.

(3) ״מרכבה רבא״, שחלק ממנו נמצא ב״מרכבה שלמה״, הנ״ל, א:א-ו:א, עיקרו בשם ר' ישמעאל ומקצתו בשם ר׳ עקיבא. בס׳ זה היה אולי הנוסח הקדום ביותר של ״שיעור קומה״, שאח״כ נפרד ממנו בכה״י ונתפתח ביה״ב לספר הנפוץ בשם ״ס׳ הקומה״ (עיין ג. שלום, Jewish Gnosticism, עמ' 42-36).

(4) נוסח של היכלות בלא שם, המובא ביה״ב כ״מעשה מרכבה״, נתפרסם ע״י ג. שלום בס׳ הנ״ל, 103—117. כאן מתחלפים ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא באמרותיהם.

(5) ס' היכלות, נדפס ב״בית המדרש״ חלק ה', עמ' 170—176, ואח״כ פרסמו אודברג מתוך כתב״יד מאוחר ומשובש בשם ״חנוך השלישי או ס׳ חנוך העברי״ בצירוף תרגום אנגלי, מבוא ופירוש (קימברידג' 1928). הדובר כאן הוא ר׳ ישמעאל, ועיקרו גילויים על חנוך שבהפך למלאך מטטרון, ועל צבאות מלאכי מרום. בספר באה לידי ביטוי מגמה שונה בהרבה מן המגמות המסתמנות בהיכלות רבתי וזוטרתי.

(6) ״מסכת היכלות״, או ״מעשה מרכבה״ (״בתי מדרשות״, א׳, 51—62), הוא עיבוד מאוחר למדי של תיאורי הכיסא והמרכבה בז' פרקים. שני הספרים האחרונים הם עיבוד ספרותי מובהק, שנעשה אגב השמטה מכוונת של היסודות המאגיים, שהונחו בשאר המקורות שנמנו לעיל. לכאורה נועדו יותר לקריאה מלשימוש מעשי בידי המבקשים ״לרדת״ למרכבה.

(7) ה״תוספתא״ לתרגום ״ריש ס׳ יחזקאל״ (בתי מדרשות, ב', 135—140).

המהדורה הסטנדרטית כיום הוא סינופסיס של פטר שפר: Schaefer, P., Synopse zur Hekhalot-Literatur, Tübingen: J. C. B. Mohr, 1981, שהחליף את המהדורות הנ"ל.

לרשימתו של שלום יש להוסיף מהדורה ביקורתית של "ראויות יחזקאל" שנדפסה על ידי איתמר גרינוולד, בקובץ 'טמירין', א (תשל"ב), עמ' קא-קלט, וכן קטעים חשובים אחרים מתוך הגניזה הקהירית, שנדפסו ע"י פטר שפר, Schaefer, P., Geniza-Fragmente zur Hekhalot-Literatur, Tübingen: J. C. B. Mohr, 1984.

סקירת החיבורים המרכזיים של ספרות ההיכלות בספרו של יוסף דן, תולדות תורת הסוד העברית, כרך ב', עמ' 686-691

כאן נמצא הקטע מתוך היכלות רבתי שקראנו בכיתה (מתוך 'אוצר המדרשים').

כאן ניתן לראות את הדפים מתוך 'סינופסיס לספרות ההיכלות' בהם מופיע הקטע הנלמד בכמה נוסחאות (סעיפים 198-231).

יום שני, ח' אייר תשע"ב (30.4.12)

שיעור עשרים ו...

יום שני, ט"ו אייר תשע"ב (7.5.12)

שיעור עשרים ו

ראשית הקבלה בפרובנס ובספרד

קטעים לקריאה

אסכולות קבליות:

קבלת פרובנס:

ראב"ד, ר' יצחק סגי נהור (ויקיפדיה, Judaica ) , יעקב הנזיר, ר' אשר בן דוד